צילום: Daderot · CC0 · Wikimedia Commons
התשובה ב-20 שניות
| אור | אור עקיף חזק |
|---|---|
| השקיה | השקיה בינונית |
| עמידות ליובש | סבילות בינונית ליובש |
| בטוח לחתולים | כן |
| בטוח לכלבים | כן |
| רמת קושי | בינונית |
תיאור
אור ומיקום
דקל התמר הננסי מסווג לאור עקיף חזק, אבל כפי שהתיאור מציין, בבית הוא רוצה את המקום הכי בהיר שיש, כולל כמה שעות של שמש ישירה — וזה מה שמבדיל אותו מדקל אריקה ומקנטיה: הוא בא מגדות נהרות פתוחות ולא מתת-יער, והכפות הקשיחות שלו סובלות שמש. אין לו ציוני חלון מדודים במאגר. המקום הנכון הוא צמוד לחלון מזרחי, או צמוד לחלון דרומי ומערבי גדול אחרי הרגלה הדרגתית: צמח שהגיע מהמשתלה מצל רשת ונדחף ישר לשמש של צהריים דרך זכוכית מקבל כתמי שריפה חומים-אפורים על הכפות שפנו לחלון, אז שבועיים מטר-שניים מהזגוגית ורק אחר כך צמוד אליה. באור בינוני — פינת סלון, חלון צפוני רגיל — הוא לא מת, הוא עושה בדיוק מה שהתיאור מתאר: הכפות החדשות שיוצאות מהמרכז קצרות וחיוורות, הכתר נפתח ומתדלדל, והדקל שנקנה בגלל הצפיפות שלו נראה אחרי שנה כמו כמה כפות על מקל. כי הגדילה שלו איטית, הסימן הזה מגיע לאט ומתקן לאט. סובבו אותו רבע סיבוב פעם בחודש; הכתר נוטה לחלון. ומקלחת פושרת לכפות מדי כמה שבועות, כמו שהתיאור ממליץ, היא גם ניקוי אבק מהעלעלים הרבים וגם בדיקת אקריות.
השקיה
צורך השקיה בינוני וסבילות יובש בינונית, והתיאור אומר את הדבר החשוב: בניגוד לתמר האמיתי, זה לא צמח מדבר. המצע צריך להתייבש בשכבה העליונה, שניים-שלושה סנטימטרים, ולא לעומק, ואז משקים לעומק עד שמים יוצאים מהניקוז ומרוקנים את הצלוחית — הוא לא אוהב לעמוד במים, אבל גם לא שבועיים של מצע יבש. בקיץ הישראלי בעציץ גדול זה בערך פעם בשבוע, וצמוד לחלון שמשי לפעמים כל 4-5 ימים; בחורף פעם בשבועיים. הסימן ליובש הוא כפות תחתונות שמצהיבות ומתייבשות מהקצה פנימה, מהר יותר מהקצב הטבעי של כפה אחת לכמה חודשים, וקצוות עלעלים חומים בכל הכתר. הסימן לעודף הוא זה שאצל כל הדקלים — כפות תחתונות שמצהיבות באופן אחיד מהבסיס, ובסיס הגזע שמתרכך — ויש אצלו סימן אחד שחייבים להכיר: אם הכפה החדשה, ה"חנית" הסגורה שעולה מהמרכז, נשלפת ביד בקלות ובסיסה רקוב, נקודת הצמיחה היחידה של הדקל מתה, ואין ממנה חזרה. זה קורה כשמים עומדים בכתר ובמצע רווי בחורף קר, ולכן משקים למצע ולא לתוך הכתר. קצוות חומים בכל הכפות עם השקיה סדירה הם, כמו אצל אריקה, מלחים ופלואוריד במי הברז או אוויר יבש — לא צמא: מים שעמדו לילה, ושטיפת מצע פעם בחודשיים. וכפי שהתיאור מדגיש, כפה גוזרים רק כשהיא יבשה לגמרי, לא כשהיא מצהיבה.
טמפרטורה ולחות
דקל התמר הננסי הוא חובב חום: הטווח הנוח שלו הוא 18-30 מעלות, וקיץ ישראלי מול חלון לא מפריע לו כל עוד המצע לא מתייבש לעומק. אין לו נתון מזגן מדוד במאגר, אבל התיאור אומר את מה שקובע — אוויר יבש ממזגן וחימום מחריך את קצוות העלעלים ומזמין אקריות קורים, שמתחילות בצד התחתון של הכפות כנקודות חיוורות זעירות, ולכן לא בקו הנשיפה הישיר, לפחות שניים-שלושה מטרים הצידה, ומקלחת פושרת לכפות משני הצדדים מדי כמה שבועות, שמונעת את שניהם יותר מכל ריסוס. לחות ביתית רגילה מספיקה לו ברוב השנה. בקור הוא עמיד יותר מכל דקל אחר בקטלוג חוץ מדקל הגברת: הוא נשתל בגינות ובכניסות לבניינים בכל הארץ, כמו שהתיאור מציין, וסובל לילות של 2-3 מעלות בלי נזק — במרפסת שמשית הוא עובר את כל השנה בחוץ במישור החוף, בשפלה ובעמקים, ובירושלים או בגליל העליון ברוב החורפים, כשלילה אחד של קרה ממשית מכתים כפות אבל לא הורג את הצמח. מה שכן הורג הוא קור ורטיבות יחד: מצע רווי בלילות קרים הוא הדרך לריקבון הכתר שתואר בסעיף ההשקיה, אז בחוץ בחורף משקים מעט, ומגינים על העציץ מגשם שוטף אם אין לו ניקוז מצוין.
אדמה והחלפת עציץ
דקל התמר הננסי מוציא שורשים עבים ועמוקים, ורוצה עציץ עמוק יותר מרחב, וכבד — חרס או קרמיקה — כי הגזע עם הכתר הרחב הופך אותו לכבד למעלה. המצע: כשני שלישים מצע איכותי לצמחי בית, שליש פרלייט או חול גס, וחופן קליפות אורן דקות; מחזיק לחות אבל מנקז מהר, כי כפי שהתיאור אומר הוא רוצה מצע לח מעט ולא רטוב. בקצב הגדילה האיטי שלו החלפת עציץ נדרשת רק פעם בשלוש-ארבע שנים, באביב, כשהשורשים יוצאים מחורי הניקוז או דוחפים את הצמח מעלה; לא "לרענן". עולים מידה אחת, מעבירים גוש שלם בלי לפורר — שורשי דקלים לא מתחדשים מחיתוך — ושומרים את בסיס הגזע בדיוק בגובה שהיה, כי דקל שנשתל עמוק נרקב. שני דברים מיוחדים לו: הראשון הוא הקוצים שהתיאור מזהיר מהם — העלעלים הקרובים לגזע הם מחטים באורך כמה סנטימטרים, ובהחלפת עציץ עובדים בכפפות עבות ובשרוולים ארוכים, ואפשר לקשור את הכפות כלפי מעלה בחבל רך לפני שמתחילים. השני: עציץ שנמכר עם שניים-שלושה גזעים הוא שניים-שלושה שתילים שנשתלו יחד, כמו אצל קנטיה, ולא מפרידים אותם בהחלפה — מעבירים את הקבוצה כגוש אחד. בשבועות שאחרי הוא עשוי להצהיב כפה או שתיים תחתונות; זה נורמלי.
דישון
דקל התמר הננסי גדל לאט ואוכל בהתאם: דשן נוזלי מאוזן במחצית מהריכוז המומלץ, אחת לשישה-שמונה שבועות מהאביב עד סוף הקיץ, על מצע לח, ובסתיו ובחורף כלל לא. אם יש דשן לדקלים — עם אשלגן, מגנזיום ומנגן — הוא עדיף לו יותר מאשר לכל דקל אחר בקטלוג, כי דקלי הפניקס בעציץ נוטים דווקא למחסור באשלגן: הוא מופיע על הכפות הבוגרות והתחתונות ככתמים צהובים-כתומים שקופים למחצה ואחר כך קצוות מתפוררים, בזמן שהכפות החדשות נראות תקינות. הצהבה בפסים בין העורקים בכפות בוגרות היא מגנזיום; כפה חדשה שיוצאת מקומטת, קצרה ומעוותת היא מנגן, וזה מחסור שכדאי לתקן מהר כי הוא פוגע בנקודת הצמיחה היחידה. שלושתם נדירים אם המצע מוחלף כל כמה שנים, ושלושתם לא מתקנים בעוד דשן רגיל, שרובו חנקן. הסימן לעודף דישון הוא זה של מי ברז קשים — קצוות חומים בכל הכפות בבת אחת, קרום לבן על המצע — והפתרון זהה: שטיפת המצע במים רבים עד שהם זורמים בשפע מהניקוז, ודילוג על שלושה חודשים. כפה תחתונה אחת שמצהיבה ומתייבשת פעם בכמה חודשים היא לא דשן ולא השקיה, זה הקצב שבו הצמח הזה מחליף כפות, וזו הסיבה שהגזע מתארך. מצע טרי אחרי החלפת עציץ מספיק לחצי שנה בלי דשן.
ריבוי וייחורים
לדקל התמר הננסי אין שיטת ריבוי ביתית, וזה כדאי לדעת לפני שמנסים: הוא גדל מגזע יחיד עם נקודת צמיחה אחת בראשו, ואי אפשר לייחר ממנו כלום — לדקלים אין רקמה על הכפה או על הגזע שמסוגלת להשריש, וגזע שנחתך מת יחד עם הכתר. הדרך היחידה היא זרעים: יש עצי זכר ועצי נקבה, רק נקבה עם זכר בסביבה מניבה את התמרים הקטנים והשחורים שרואים על העצים ברחוב, והזרעים נובטים לאט ולא אחיד לאורך חודשים, במצע לח וחם — פרויקט לגינה, לא לדירה, ומי שרוצה עוד דקל כזה קונה עוד אחד. הפיתוי הוא להפריד את הגזעים בעציץ שנמכר עם שניים-שלושה, כי כל אחד הוא שתיל נפרד עם שורשים משלו. בצמח צעיר בעציץ קטן, באביב, בהשריה של הגוש במים כדי שהמצע ייפול והשורשים ייפרדו במקום להיקרע, זה לפעמים מצליח, עם אובדן של כפה או שתיים לכל שתיל וחודשים של עצירה; בצמח בוגר שהשורשים העבים שלו שזורים כבר שנים, ההפרדה קורעת אותם והכתר קורס תוך חודשים. וכל זה בכפפות: הקוצים בבסיס הכפות הם בדיוק במקום שבו הידיים נמצאות בזמן שמפרידים.
מדריכי הטיפוח הכלליים
איך מבצעים בפועל את המשימות שחוזרות בכל צמח — בלי קשר למין הספציפי:
רעילות לחיות מחמד ולילדים
כמה זמן אפשר להשאיר אותו לבד?
שבוע עד עשרה ימים — עם השקיה טובה לפני היציאה
המצע יתייבש לגמרי אי-שם באמצע התקופה. הצמח לא ימות מזה, אבל הוא ישלם: קצוות עלים יבשים, עלה תחתון או שניים שיצהיבו, ועצירה בגדילה למשך כמה שבועות אחרי החזרה. ככל שהחלון מתארך מעבר לעשרה ימים, הנזק מצטבר.
מה להכין לפני נסיעה, ואילו מהטריקים המוכרים באמת עובדים: המדריך להשארת עציצים לשבועיים.
שאלות נפוצות
כל כמה זמן להשקות פניקס רובלני (דקל תמר ננסי)?
פניקס רובלני (דקל תמר ננסי) מסווג אצלנו כ"השקיה בינונית" — בערך פעם בשבוע, כשהשכבה העליונה של המצע כבר יבשה למגע. עדיף לבדוק את המצע בפועל לפני כל השקיה מאשר להסתמך על תאריך קבוע בלוח השנה.
כמה אור צריך פניקס רובלני (דקל תמר ננסי)?
פניקס רובלני (דקל תמר ננסי) מסווג אצלנו כצמח ל"אור עקיף חזק" — הוא צריך אור עקיף חזק — מקום קרוב לחלון בהיר, בלי שמש ישירה שנוגעת בעלים.
האם קל לגדל פניקס רובלני (דקל תמר ננסי)?
ברמה בינונית — הוא לא הכי תובעני שיש, אבל דורש קצת יותר תשומת לב לאור ולהשקיה ממי שרק מתחיל.
מה קורה אם שוכחים להשקות פניקס רובלני (דקל תמר ננסי)?
פניקס רובלני (דקל תמר ננסי) — סבילות בינונית ליובש.
האם פניקס רובלני (דקל תמר ננסי) רעיל לחתולים?
פניקס רובלני (דקל תמר ננסי) לא מוגדר רעיל לחתולים לפי קונצנזוס הטוקסיקולוגיה המקובל (למשל ASPCA).
זה מידע כללי בלבד ואינו תחליף לייעוץ וטרינרי מקצועי. עוד על המקורות שלנו.
האם פניקס רובלני (דקל תמר ננסי) רעיל לכלבים?
פניקס רובלני (דקל תמר ננסי) לא מוגדר רעיל לכלבים לפי קונצנזוס הטוקסיקולוגיה המקובל (למשל ASPCA).
זה מידע כללי בלבד ואינו תחליף לייעוץ וטרינרי מקצועי. עוד על המקורות שלנו.
כמה גדול פניקס רובלני (דקל תמר ננסי) יכול לגדול?
הגודל הבוגר הרגיל של פניקס רובלני (דקל תמר ננסי) הוא בערך 100-200 ס"מ בעציץ. קצב הגדילה שלו מתואר אצלנו כ"איטי".
מקורות
עובדות הזיהוי והרעילות בעמוד הזה נבדקו מול המקורות הבאים. התיאור וההמלצות הם טקסט מקורי של מערכת עציצים — איך אנחנו בודקים עובדות.
- ויקיפדיה: דקל רוביליני
- Wikipedia: Phoenix roebelenii
- GBIF Backbone Taxonomy: Phoenix roebelenii O'Brien — המין
- ASPCA Toxic and Non-Toxic Plants — הרשימה המלאה; לצמח הזה אין ערך משלו, והרעילות נקבעה לפי הסוג או המשפחה
